Yesterday was a rough day for me... again. I'm feeling very sentimental at the moment due to physical monthly issues ( if you catch my drift) which also lead to mental ones. Not a delight. I decided foolishly to write a trubute post of all my favourit corners in my parent's house. As I was taking pictures all over the house I began crying. I had no idea how big of an impact that will have on me. I am strongly attached to home, I knew that all along, but that idea of writing about it simply made me feel like crap. It made it worse. I found it hard to breathe all of a sudden and immidiatly called my friend for a pep talk (which was quite lame, b.t.w). I didn't know what else to do. I felt so helpless and weak. I had to call my mom and tell her I love her. It was all very dramatic and not normal and I tried to remind myself that it was my gushing selfish hormones that were kicking in and nothing else. I did call my mom. Tried really hard not to cry when I let out the words. It wasn't easy, but if anything, I didn't want to make her feel like shit too. I have that every once in a while. That sentiMENTAL vaulnerable feeling that's stuck in me and I just don't know what to do with it. It keeps following me and I can't escape it. What on earth will I do when I'll have to go back to New York in three weeks? I can't wait for the weekend to come so I can finish with this stupid cycle already and maybe look at things more objectively. I was awake half the night last night thinking about bad things and sad things and got out of bed and went to the bathroom and came back and got up again and took the noisy clock out of the room and got back to bed and kept thinking and thinking till god knows what happened that made me fall asleep again. It was a nightmare and I woke up so tired today. Suprisingly I wasn't sad or cranky anymore. Just thought it's best to drop the home tribute post for now and focus on something else. I'm off to work soon but just have to finish with this; I know I'm looking at things differently now with or without the "red flag". I'm going through something and I'm ready to admit it. I'm sad, but I won't be for long. It's just a growing up fase and it will pass like everything else. 

הודעה באיחור קל!

אני עצבנית. ברור לי שזה בגלל עניין נשי חודשי והמצב יותר רגיש מהרגיל, אבל בכל זאת כל דבר נראה מעצבן הרבה יותר, בפרט דבר אחד ספציפי. אתמול שלחתי הודעה חביבה המציעה פגישה לידיד שלא ראיתי הרבה זמן. ידיד, שנשאיר אותו כרגע עלום שם. שלחתי אותה אתמול בשש בערב ועד עכשיו לא קיבלתי ממנו תשובה. רק להסביר על מנת שלא להישמע רודפת ומיואשת שמדובר בידיד שאתו יצאתי בעבר וזה לא בדיוק הלך ועם הזמן פשוט נהיינו ידידים, בעיקר בגלל היזמה שלו. הוא תמיד איכשהו נשאר איתי בקשר, גם כשלא ממש היה צורך. לפני שנה נסעתי לניו יורק לתקופה של שנה ומידי פעם הייתי מקבלת ממנו איזו הודעת עדכון חמודה או סתם "מה קורה". בהתחלה הייתי קצת מופתעת כי באמת לא חשבתי שנישאר בקשר, אבל זרמתי. חשבתי שאולי נותר אצלו איזשהו רסיס של רגש ממה שהיה פעם. הבחור היה מאוהב. הוא רצה אותי כמו שלא רצו אותי מעולם. פעם אחת הוא אפילו הוא הכין לי דיסק עם כל השירים שהוא אוהב. עכשיו יש לו חברה. יותר משנה, לדעתי. פעם אחרונה שהיה בניו יורק הוא הגיע איתה ואז עוד לא ידעתי שהיא קיימת. הוא התקשר אליי והתנצל שלא יצא לו להיפגש איתי שם כי החברה שלו והחברה שלו וכך וכך והחברה שלו. חבל שלא ספרתי כמה פעמים הוא אמר "החברה שלי" בשיחה. אם זה היה חומר כתוב, זה היה מודגש במרקר צהוב חזק. למרות זאת, הוא יוצר איתי קשר ומתעניין במה שקורה איתי, בווליום קצת נמוך יותר, כמובן, אבל עדיין. חשבתי שכשאחזור לארץ אפגש איתו, נתעדכן קצת. זה יהיה נחמד. הבן אלף הצליח לעורר בי מחדש איזו סקרנות שתמיד הייתה לי לגביו ופתאום הצטערתי שלא קרה בנינו משהו אז. לאט לאט זה הלך וגדל לכדור שלג ענק של פספוס! הנה בחור שנראה טוב שמבין את חוש ההומור שלי, אמריקאי, מצחיק אותי ובן אדם טוב ואני כמו הבלה פשוט נתתי לו לחמוק מבין אצבעותיי. אני בת 31 וחצי ורק הולכת ומתבגרת ואין בדיוק תור ענק של בחורים שמחכה לי שאבחר. אז נכון, יש לו חברה, אבל אם זה זה, אז זה זה. חבל לפספס שוב. ציינתי שמאז שחזרתי ניסיתי להיפגש איתו כבר פעמיים ובכל פעם הוא הראה נכונות? חבל רק שהוא החזיר לי תשובה אחרי שמונה שעות בכל פעם. כבר הספקתי לנסוע לתל אביב, לחזור הביתה, ללכת לישון ולהתעורר למחרת בבוקר. אתמול הייתה הפעם השלישית. שלשום קיבלתי ממנו דווקא הודעה שהוא חשב שראה אותי בתל אביב ורצה לבדוק אם אני באמת שם. החזרתי הודעה שזאת כנראה בחורה אחרת שבורכה גם היא ברעמת תלתלים ושאני בבית צופה ב"בנות". הוא צחק עליי והמשכנו לפלרטט קצת בטלפון ובסופו של דבר אמרתי לו שכשאגיע לתל אביב אצור אתו קשר. משש בערב ועד הבוקר וכלום! התעלמות מכובדת ממי שחשבתי שהוא חבר. אולי זה מגיע לי. חייב להיות פה איזשהו היגיון, אז לדעתי ישנן שלוש אפשרויות: 1. נגנב לו הטלפון והוא לא יכול היה להחזיר לי הודעה. 2. הוא לא שם עליי ויש לו חברה והוא מאושר ואין לא צורך בי יותר. 3. הוא רוצה נקמה על איך שדברים נגמרו כי האמת שיצאתי לא בסדר מהרבה בחינות. שיגעתי לו את השכל עם "כן רוצה, לא רוצה", אבל עבר כל כך הרבה זמן מאז שלא חשבתי שזה עדיין אישיו. פיתחתי ציפיות. למה אני מפתחת ציפיות? מי ביקש ממני לפתח ציפיות? למה כל הזמן כואבת לי הבטן? אני כאובה וכועסת וכל מה שבא לי לעשות זה לאכול שוקולד ולצפות בטלוויזיה ולהתבאס על עצמי. נו, טוב. נעזוב את זה ככה. כנראה שהטעות היא אצלי וזה ממש לא זה. 

LE SOUFFLE

 

ארוחת ערב בבית קפה עם אחותי ואימא שלי. כמה חיכיתי לה כשהייתי בניו יורק. האוכל, השיחה הכיפית, הנס קפה החם בסוף ולא נשכח... את הקינוח! סופלה שוקולד חם עם כדור גלידת וניל וקצפת בצד. וואי, וואי, וואי. הקראנץ' הראשון של פתיחת המנה והשוקולד הנוזל מבפנים שחררו קיטור הורמונאלי עצבני שהיה כלוא בתוכי מתחילת היום. ביס מהגלידה הנמסה לה אט אט וחיוך נסוך על פניי. אחותי רק ניסתה לקחת ביס ואני כמו כלב שמירה רעב, "אין סיכוי. אל תגעי במנה שלי. טוב, ביס קטן. קטן, אבל!!!" ה- crave הזה לשוקולד שקמתי אתו בבוקר לא הרפה, אבל לפחות לא בזבזתי אותו על איזו סתם עוגייה מעפאנה או שני פתי בר. באמת השקעתי הפעם. הגעתי לטופ עם לה גראנד דזרט. לא הצלחתי לסיים את הכול ויאמר לזכותי שאכלתי בכיף. חשתי אפילו בסימנים ראשונים של קיא. השארתי את רוב הגלידה, חלק מהקצפת וקצת סופלה. אימא שילמה את החשבון (תודה, אימא!) ויצאנו מבית הקפה. הבטתי אחורה בצער לכיוון המנה כמעט מתנצלת על שלא היה לי המקום בקיבה לדחוף עוד איזה ביס. סורי, סופלה, באמת שניסיתי.